עתירה נגד החלטת ביה"ד הרבני הגדול לדחות בקשה לתיקון צו ירושה-נדחתה

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.        זוהי עתירה כנגד החלטות בית הדין הרבני האזורי בתל אביב ובית הדין הרבני הגדול, לדחות את בקשת אימה של העותרת, הגב' תמר בנימין ז"ל (שהעותרת היא יורשת עיזבונה) לתיקון צו ירושה משנת 1951.

2.        בשנת 1951 נתן בית הדין הרבני האזורי בתל אביב צו ירושה על עיזבון המנוח ישראל יחיא בנימין, הוא סבה של העותרת, מצד אימה. ארבע בנותיו של המנוח, הסתלקו מן העיזבון לטובת אימן, הגב' סעדה בנימין, וצו הירושה קבע שהיא הזוכה היחידה בכל העיזבון. לאחר פטירת האם סעדה בנימין, בשנת 1985, ניתן צו ירושה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. אימה של העותרת, תמר בנימין ז"ל, הסתלקה מן הירושה לטובת שלוש אחיותיה, ולפיכך קבע צו הירושה כי העיזבון יחולק בין שלוש האחיות בחלקים שווים. כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1987, חתמו שלוש האחיות בפני עורך-דין על "הצהרות הסתלקות מעיזבון". בהצהרותיהן נאמר, שכל אחת מסתלקת מחלקה בעיזבון המנוח ישראל בנימין לטובת אחותה תמר בנימין. ההצהרות לא הוגשו לבית הדין ולא נעשה בהן שימוש.

3.        כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 2005, פנתה הגב' תמר בנימין ז"ל לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בבקשה לתיקון צו הירושה שניתן על עיזבון המנוח ישראל יחיא בנימין. לדבריה, העיזבון, נכס מקרקעין, טרם חולק בפועל, ולכן, בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אין מניעה לקבל את הסתלקות יורשותיה של המנוחה סעדה בנימין ז"ל, מעיזבונה, ולהכריז על המבקשת כיורשתו היחידה.

4.        בחודש יולי 2005, דחה בית הדין הרבני האזורי את הבקשה לתיקון צו הירושה. זאת, לאחר שקיים דיון בנוכחות המבקשת תמר בנימין ז"ל ובא-כוחה, ולאחר שקיבל את תגובת נציג האפוטרופוס הכללי. בהחלטתו ציין בית הדין, בין היתר, כי בהיותה של סעדה בנימין יורשת יחידה, נחשב הדבר כלאחר חלוקת העיזבון בין היורשים; וכי מכל מקום, לאחר פטירתה של סעדה, שוב אין מי שיכול להסתלק בשמה מנכס שקיבלה מעיזבון בעלה המנוח. עוד ציין בית הדין האזורי, כי מתשובת באת-כוח האפוטרופוס הכללי, עולה ששלוש האחיות שהצהירו בשנת  1987 על הסתלקותן מהירושה, נפטרו בינתיים, וכי על עיזבונן הוצאו צווי ירושה לטובת אחרים. אף מטעם זה לא ראה בית הדין האזורי כל מקום ליתן נפקות לאותן הצהרות.

5.        בחודש ינואר 2006, כחמישה חודשים לאחר שהחלטת בית הדין הרבני האזורי הומצאה לידי הגב' תמר בנימין ז"ל, הגישה המנוחה ערעור על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול סירב לקבל את הערעור, שהוגש הרבה מעבר ל- 30 הימים המוקצבים לכך בחוק, ודחה את בקשתה להארכת מועד. כחודש לאחר מכן, ביום 15.2.06, נפטרה הגב' תמר בנימין, וביום 7.11.06, הוכרזה העותרת כיורשת הבלעדית של עיזבונה.

6.        כשנה לאחר החלטתו האמורה של בית הדין הרבני הגדול, בחודש ינואר 2007, הגישה העותרת עתירה זו. במסגרתה, מעלה היא את עיקר הטענות שהועלו בפני בית הדין הרבני האזורי ונדחו על-ידו.

7.        דין העתירה להידחות על הסף. מושכלות ראשונים הם, כי אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהענין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 1, 6-8; בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3) 423, 438; בג"צ 1689/90 עאסי נ' בית הדין השרעי, פ"ד מה(5) 148, 154-155; בג"צ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733; בג"צ 2593/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, תק-על 2006(3) 2625, 2627). העתירה שבפנינו, אינה נופלת לגדר אותם חריגים קיצוניים בהם עשוי בית משפט זה להתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים. טענות העתירה הן טענות ערעור רגילות, המועלות לפנינו, כמעין "ערכאה חלופית" לבית הדין הרבני הגדול, לאחר שהעותרת ואימה המנוחה איחרו בחודשים רבים את המועד להגשת ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי. יצוין כי אף עתירה זו הוגשה בשיהוי רב, בחלוף למעלה משנה מאז ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ואף מטעם זה אין להיזקק לה. למעלה מן הנדרש יאמר כי אף לגוף העניין אין לעתירה על מה שתסמוך, מן הטעמים שפורטו לעיל בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי.

           העתירה נדחית על הסף.

           ניתן היום, ד' בתשרי תשס"ח (16.9.07).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    יט

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il